מי חסר בכנס על אחריות אזרחית במערכת הבריאות של מכון טאוב?
המייל שהגיע ממרכז טאוב היה מרענן בכותרתו: "הכנס השנתי של מרכז טאוב: בריאות ושירותי רפואה – אחריות האזרח, נותני השירות והמדינה". אמרתי לעצמי, איזה יופי, הגיע הזמן שהנושא של אחריות האזרח הרגיל, המטופל, האיש שאינו במערכת יהפוך לנושא שיחה, ומרכז טאוב הוא מרכז שבהחלט משפיע על השיח במערכת הבריאות.
פתחתי את המייל בציפייה, וראיתי את התוכניה. שלושה מושבים העוסקים בשלושת קודקודי המערכת: אחריות אישית, אחריות נותני השירותים ואחריות המדינה. נהדר!
אבל אז, הסתכלתי על רשימת הדוברים. רשימה מכובדת של אנשים שאת שמם במרבית המקרים מקדים תואר ד"ר או פרופ', והשמות הם מוכרים, מרביתם עוסקים במקצוע הרפואה, בכירי מערכת הבריאות. ובכן, אני לא מתכחש לכך שמקומם בפאנלים הללו. אך איך זה יכול להיות שאפילו בפאנל על אחריות אישית, אין מישהו שתפקידו לייצג את "האזרח" צרכן שירותי הבריאות, והדוברים כולם אנשי רפואה, אנשי המערכת. זה לא שהם לא אזרחים, אבל חווית השירות, ותפיסת האחריות האישית שלהם היא אחרת ממי שאינו חלק מהמערכת. מישהו כמו ראש עמותת חולים, או אדם אחר שנמצא בחיכוך עם המערכת ויכול לדבר בקול שונה, בתפיסת עולם שונה.
לא ניתן ולא הגיוני לדבר על תפיסת אחריות אזרחית אישית במערכת הבריאות, כאשר האזרח אינו נמצא בה. למה הדבר דומה? לכנס על פמיניזם ללא אישה אחת. כנס על ניתוחים ללא כירורג, כנס על פיזיקה גרעינית ללא פיזיקאים.
אבל אינני מופתע, כזו היא מערכת הבריאות, לא רק בישראל. קולו של "האזרח" או ה"מטופל" נעדר מהדיון, למרות שהוא זה שאמור להיות מרכז המערכת. אז חברים, אם רוצים לדבר על אחריות האזרחים במערכת הבריאות צריך להזמין אותם להיות חלק מהדיון – דוגמה אחת שאני יכול לחשוב עליה היא למשל הילה בניוביץ'-הופמן, המנהלת את פרויקט מכתבים לבריאות.
והנה לוח הזמנים:
