איך EMDR עזרה לי להתגבר על טראומת ילדות: סיפור אישי

רגע, לפני ההקשר הלאומי המתחייב. בתוך כל המלחמה הקשה הזו, עברתי תהליך שעליו אפרט, והצלחתי למצוא מנוח לטראומת הילדות שלי. אני כבר כמה חודשים – נינוח יותר, פחות נוטה לכעס על הילדים, פחות מרגיש כאבי בטן לפני ימי עבודה, פחות חרדתי. זה לא היה ברור לי כל כך מהר. אבל היום זה כבר ברור לי מאוד, ואני כותב על זה כדי שאולי גם אחרים יוכלו למצוא פתרון או סיוע כך.

הנושא של התמודדות עם טראומה עלה מדרגה בשנים האחרונות. המודעות לטראומה, חרדה והתמודדות נפשית, בקרב חיילים, בקרב נשים שעברו אלימות ועוד השתפרה מאוד ואנשים יצאו "מהארון החרדתי" שלהם. זה לא מושלם, ואף רחוק מכך, אבל זה חווה שיפור. ואז הגיע ה-7.10 והמלחמה ובריאות הנפש וההבנה שטראומה היא עניין לאומי במדינתנו חדר עוד יותר עמוק. המשמעות של ההתמודדות של מדינת ישראל עם גל הטראומה הנוראי וההשלכות שלו הוא קריטי.

הרבה נעשה מאז, מערכת בריאות הנפש שנכנס לתוך המלחמה כשהיא במצב קשה, מקבלת כעת התייחסות שהייתה צריכה לקבל כבר עשורים, זה לא מספיק, וחלק מהפערים והצרכים ייקח שנים לתקן, וספק אם הממשלה תשכיל לשמר את רמת התקצוב הנדרשת, אבל עכשיו קורה משהו ועדיף משהו מכלום.

הקיץ של אביה הפרטי שלי

בינואר 1983, כשאני בכיתה א', אמא שלי נפטרה מסרטן השד. זו הייתה הפעם השנייה בחיי שחוויתי מוות של אדם שאני מכיר, הראשון היה סבא שלי שנפטר כשנה קודם. אבל ברור לכולם שמותה שלי אמא שלי השפיע באופן דרמטי הרבה יותר על המשפחה ועלי. זהו מוות שהפך את רוב מה שמסביבו לשברי זיכרונות אם קיימים כאלה בכלל. 4 חודשים לאחר מכן, אבא שלי ז"ל ביקש לחגוג לי את יומולדת 7. אל תשאלו אותי למה ואיך אבל הוא לא דאג שאביא הזמנות לכיתה.

ואז ביום המיוחל, שולחן מלא כל טוב, ואף אחד לא בא. אני ואחותי נשלחים להביא חברים מהשכונה, כמה מהם באים ויש חגיגה, שאין לי זכרון אמיתי ממנה. הסיפור הזה והטראומה הצרובה בו מלווים אותי כל חיי. כל אירוע, כל משהו שאני מארגן מעורר בי קושי עצום, פחד שאף אחד לא יגיע. זה לא משנה אם בעבודה, או בחיים הפרטיים, אני נהיה בלתי נסבל לפני כן, ואני מרגיש בלתי נסבל. מעבר לפעם ההיא, ולמסיבת עיתונאים אחת שרצה הגורל ואירחתי ביום שקרסה רשת סופרים, כל האירועים נגמרו טוב, אבל זה לא עזר.

טיפול פסיכולוגי

אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר כשנתיים, זה הסיבוב השני השלי, הראשון היה אחרי הצבא. אני חושב שטיפול פסיכולוגי הוא כלי מהותי, ואין לי אלא להמליץ עליו. הרבה שעות דיברתי בטיפול הנוכחי על כל הדברים כולם – אבהות, זוגיות, עבודה, ערך עצמי. זה עזר, זה אוורר. אבל המנוע של הדברים לא פסק.

ואז, לפני כמה חודשים הפסיכולוגית שלי, הציעה שננסה יחד משהו חדש. היא הציעה את שיטת EMDR. אני לא שמעתי על זה מעולם. היא סיפרה שזו שיטה ותיקה, והיא מכירה אותה, אבל לא ממש טיפלה באמצעותה. אבל, לאור הטראומה הלאומית, היא חזרה להיות משמעותית ומעבירים את המטפלים בישראל הדרכות כיצד להשתמש בה בשביל שיהיו כלים להתמודד עם גל הטראומה השוטף את המדינה.

היא שלחה אותי לבדוק, ואחרי בדיקה קצרה אמרתי, יאללה. מה כבר יש לי להפסיד.

שיטת EMDR

EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) היא שיטת טיפול שפותחה בשנות ה-80 על ידי ד"ר פרנסין שפירו. השיטה, שנבדקה והוכחה מחקרית, מיועדת לטיפול במגוון בעיות נפשיות, במיוחד אלו הקשורות לטראומה וחרדה.

הרעיון מאחורי EMDR הוא שתנועות עיניים (או גירויים דו-צדדיים אחרים) יכולים לסייע בעיבוד זיכרונות טראומטיים. השיטה מבוססת על התיאוריה שטראומה "קופאת" במוח ומונעת עיבוד תקין של המידע.

למרות שהמנגנון המדויק של EMDR עדיין לא ברור לחלוטין, יש כמה תיאוריות למה זה מועיל, הסיבה העיקרית היא כנראה החיבור בין שני צדי המוח לצורך עיבוד הזיכרון. בנוסף, אלפי מטפלים ברחבי העולם, כולל בישראל, בחרו להתמחות בשיטה זו.

אחרי שחוויתי את השיטה, היא פתאום צצה לה לאחרונה בפרקים של חוק וסדר מדור מיוחד, קארמה או לא, זה גרם לי לעוד חיזוק בבחירה.

מתחילים לטפל ב-EMDR

ל-EMDR יש פרוטוקול מאוד מובנה שגם הוא בעצמו עזר לי מאוד לנסח עבור עצמי מחדש מה בעצם הזיכרון והבעיה איתה אני מתמודד. התחלנו דווקא בזיכרון אחר שלי, כזה שגם מלווה אותי שנים, והוא שאבא שלי לא מרוצה מזה שאני לא יודע את לוח הכפל (כן גם מספרים זה טראומה). והתהליך היה מעניין, החשיבה שלי על הטראומה הזו, בשילוב עם הצורך לחשוב ולהגיד מה עולה לי בזמן שאני מדמיין את התמונה ועוקב אחר שורת אורות שזזה משמאל לימין עשתה משהו. זה לקח כמה ביקורים, והרגשתי עליות וירידות ואז עצרנו.

ואז, הגענו להתמודד עם הזיכרון שפירטתי קודם. והוא היה קשה יותר, התהליך עבר, והרבה מחשבות עלו תוך כדי, עלי, על הילדים שלי, על אשתי, על המשפחה שלי. חיבורים שלא הכל היה ברור לי למה עולה. בדרך גם שאלתי את אחותי על המקרה, וניסיתי לברר מה עוד היה שם.

נושא תנועת העיניים, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהמטפל מזיז עט הלוך וחזור. יש גם כאלה שמשתמשים בתיפוף בהצלבת ידיים בשני צדי הגוף. אנחנו השתמשנו במשהו טכנולוגי. מן פס פלסטיק ועליו שורת אורות שרצה מצד לצד, וידיות שרועדות על פי תזמון בכל יד. זה קצת מוזר להתרכז בזה בכל אחת מהצורות, וגם לחשוב על זיכרון טראומטי, שמלווה ומוזכר כל פעם מחדש, ועל התובנה המרכזית שעלתה מפרוטוקול ההכנה. אבל מעבר למוזר, זה לא היה נורא, וחשתי שדווקא האופן הפחות מילולי של השיטה הזו טוב לי.

ואז עוד כמה ביקורים, ושבוע דיי נוראי שהרגשתי בו ממש לא משהו. ואז זהו.

סיימנו את הטיפול בשיטה בטראומה הזו.

"אתה נראה נינוח"

להיכנס מהמגזר הפרטי לתפקיד במגזר הציבורי, זה תהליך, איך לומר, לא פשוט. והוא היה עוד יותר לא פשוט עם כל מה שקורה סביבנו, בשילוב עם אפיזודה רפואית שעברתי, שהעלתה היא בעצמה את כל השדים הממאירים שמלווים את משפחתי. ואחרי כל הטיפולים הללו, פתאום בשלושת החודשים האחרונים אמרו לי יותר מפעם אחת "אתה נראה יותר נינוח בתפקיד". בהתחלה ייחסתי את זה לזמן שעבר, בסוף מתרגלים למקום, לתהליכים ובכלל.

אבל לאט לאט, התחלתי להבין שמשהו אחר קורה. אני באמת יותר נינוח. גם לפני ביקורים, סדנאות, פגישות חשובות, אני יותר נינוח. אין כאבי בטן ומחשבות, הכל יותר פשוט.

בבית, אני יותר רגוע, מכיל, לא מתעצבן. וגם בפגישות עם הפסיכולוגית, אין לי הרבה מה להגיד, השבועות נהיו יותר משעממים במובן הטוב שלי המילה.

זה עבד.

רגע, מה זה אומר?

עכשיו שאני מנתח אחורה, אני חושב שזיכרון היומולדת, קיפל בתוכו גם את הטראומה הכוללת על מות אמי. זה משהו שהשפיע על כל החיים שלי, אבל מעולם לא באמת ידעתי איך להתמודד עמו, כי זה קרה שהייתי קטן ולא באמת זכרתי מה קרה וקשה לחזור אחורה כל כך הרבה ולעבד את זה במלל עם טיפול.

וגם את זיכרון היומולדת הזה, הייתי מספר כהווי, לא באמת כטראומה, כי כשסיפרתי אותו לא חשתי את הטראומה. אבל בפועל אחרי שכן עשיתי לו עיבוד ב-EMDR מסתבר שזה היה מנוע משמעותי להתנהגות שלי בחיים.

ולכן בחרתי לחלוק, כי אולי זה יעזור לעוד מישהו, ייתן שם של שיטה שאפשר לעשות בה שימוש. הפסיכולוגית שלי אומרת שהיום משתמשים בזה להרבה שימושים מעבר לעיבוד טראומה בדיוק, ויש כאן עוד אפשרויות.

וכן, זה מתחבר גם להעצמת מטופלים. בפוסט הקודם פה בבלוג כתבתי על סוגים שונים של שיתוף שמטופלים עושים ודרכו מסייעים. ובעבר שיתפתי על הדיאטה שלי למשל. כל שיתוף כזה מגדיל ומשפר את היכולת של פתרון או צורך לעלות מעל לפני השטח ולעזור לאחר. ולכן צריך לשתף. זהו, אז הנה שיטה. חשוב לציין, לי זה עבד, אבל בטח יש כאלה שלהם זה לא יעבוד כל כך טוב, זה לא קסם. אבל לדעתי שווה לפחות את הניסיון.